זה שלושה עשורים מייצרת חנה רוטשילד גופים, ציורים ואובייקטים שונים, מעוגלים ואובליים, רובם עשויים שכבות מצטברות בשקיפויות משתנות. וריאציות שונות לדימוי אחד החוזר ומבקש שוב ושוב להיווצר, טומן בחובו אינסוף רגעים על רצף החיים.

העבודות בתערוכה זו מבקשות להמשיג תחושה. לאפשר שהייה בנקודה שבה מתקיימות במקביל אפשרויות שונות של התהוות ופרימה, ואולי לפענח את פשר הדימוי ואת המשיכה החוזרת אליו.

חנה רוטשילד היא בוגרת בצלאל, יוצרת, אוצרת ועובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה מורכבת. גוף העבודות שמוצג כאן נולד מתוך צורך אישי ומקצועי לגעת במקומות שאינם נראים - כאב שלא נשמע, תחושות גוף שנסגרו בשכבות של הגנה, שכבות של שקיפות, של כמעט היעדר.

בחלל הגלריה מוצגות חמש עבודות; שתיים מהן נוצרו עבור התערוכה הנוכחית, ומשלימות זו את זו.

במיצב "פרוסות של ערפל" יוצרת חנה רוטשילד חלל פנימי חסר דמוי צפלין, שצף במצב אופקי בתוך יריעות פוליאתילן גדולות, שקופות למחצה, התלויות בצפיפות בחלל לאורך כשלושה מטרים. הצופות מוזמנות לשהות במרחב שבמרכזו ולחוות את המבט מתוכו, להתרחק לרגע מההתרחשות במרחב החיצוני, להתמסר לתנועה העדינה, לרחש, למקצב. להתגלם. 

במרווחים הקטנים שבין היריעות מתאפשר מעבר של אור, אוויר ומבט. השוהה בפנים מוסתרת, לכאורה, מאחורי היריעות הרבות. המעגלים בחלל הפנימי הולכים וקטנים, בפרספקטיבה מדומיינת של תוך הגוף, מנהרת זמן, תעלת לידה או מבנה נפשי דיסוציאטיבי, אולם החומר שקוף, והמרווחים בין המסכים פורסים את סמיכות הערפל ומשמשים גם חרכי הצצה מן החוץ פנימה, ובעת שהצופה עומדת בתוך החלל היא עטופה וחשופה בו בזמן. מוגנת לרגע ומבקשת להיפלט ממעי הדג אל החוף ברגע אחר.

בסמוך מרחפת העבודה "צל גוף" - הצורה הפוזיטיבית שנגרעה ממנה, שאליה יוכל להיכנס המבט בלבד. גם כאן העבודה בנויה מהצטברות השכבות, כמו צילומי דימות המצטרפים להבנת תמונה שלמה, סמויה מן העין. מבטה של הצופה באובייקט סורק ונודד בין השכבות, מחבר את הנקודות לצורה, כמו טווה גולם בחוט דמיוני. 

ב"רחם ים" ו"חממה", עבודות קודמות של האמנית שעברו פירוק והרכבה עבור תערוכה זו, דימויים מופשטים המתכתבים עם גוף ועם מרחב. חומרים המרכיבים חממות חקלאיות נדמים לקרומים ולרקמות גוף, כמו מהדהדים חוויות וזיכרונות גוף מכוננים. חוטים צבעוניים נקשרים ונפרמים, מרפררים לגלגל עין, בהצעה למבט אל תוך הגוף ומתוכו.

המבנה השכבתי הוא מוטיב חוזר בתערוכה, ובכלל יצירתה של האמנית, רבדים מצטברים של התבוננות ושל ניסיון לפרק ולחבר חוויות לתובנה. העבודות מציעות דואליות תמידית של תחושה ומבט. מאפשרות ראייה צלולה בסמיכות המעורפלת, ניתוק וחיבור. ההתבוננות נעה ברגישות פנימה והחוצה, מאפשרת ציפה בתוך הגאות, כמו שהייה בעין הסערה. 

יועץ: יגאל שטיינר

יח"צ: רומי בנדלק

עיצוב גרפי: אפרת כהן

עריכה לשונית: גלית חלילי