"אני צועדת בדרך העירונית, מתבוננת בסובב אותי, מוּדעת לטבע האורבני העלום מֵעַיִן הנגלה בדרכי. בפגישותיי החוזרות ונשנות עם הבְּרָכיכיטוֹן הצפצפתי ועם פרחי הפלומריה הריחנית הצונחים מעצי הגינות ומעצי מדרכות העיר, הטבע הסמוי ואני בוראים יחדיו עולם אינטימי, מהורהר, הרחק מקקפוניית המטרופולין.

הבְּרָכיכיטוֹן חודר את אבני המדרכת, מרים אותן ומערער את הסדר הטוב; העולם הפנימי והעולם החיצוני מהדהדים זה את זה."

לילך סגל, בוגרת בצלאל המעצבת בחומר הקרמי שנים רבות, מנהלת דיאלוג עם חומר הפורצלן ועם הטבע העירוני בעיר מגוריה תל אביב יפו. מדי יום ביומו היא פוסעת בנתיב קבוע בשכונת מגוריה ואוספת עלים, פרחים ופירות שסיימו את לבלובם ונשרו מהעצים אֶל מדרכות האקרשטיין האפרוריות של העיר. את השיירים, הנדמים כסרח עודף למתבונן החולף על פניהם, היא מלקטת ומנציחה בפורצלן לבל ייעלמו ברוח הנושבת או יטואטאו מהרחוב בידי מנקה הרחובות. בכך היא פורשׂת אותם להתבוננות ולעיון, כמעין הצעה לעולם חומל ורגיש יותר, המַפְנֶה זרקור לפרטים שנעלמו זה מכבר מן הדרך.

באמצעות שתי טכנולוגיות של עיבוד קרמי – הן בניית תבניות גבס ויציקת פורצלן נוזלי לתוכן והן טבילת האובייקטים בתוך תערובת פורצלן הידועה בשם Paper clay – הפורצלן, שנושא בחובּו זיכרון עתיק מקליפת כדור הארץ, מנציח את השיירים של הטבע העירוני שלילך אוספת בדרכה בשכונת מגוריה. במילים אחרות, טבע מסוג אחד משמר טבע מסוג אחר. בד בבד, באמצעות המניפולציה שלילך עושה על שיירי הטבע העירוני היא יוצרת אובייקטים המטשטשים את הגבולות בין הטבעי ובין מעשה ידי אדם ומהווים סוג של הֶלחם חדש שאינו יכול להתקיים בעולם הטבע. בכך לילך יוצרת ארכיון של שאריות בלתי נגמרות, שהיא "מקפיאה", משמרת וחונטת – ובה בעת מארגנת אותן מחדש בקומפוזיציות שונות.

במהלך זה לילך ממפָּה מחדש את המרחב העירוני שסביבה. בתחילה היא ממפה את הדרך שהיא מסמנת בתוך שכונת מגוריה, לאחר מכן היא ממפה את העצים הנטועים בשכונה וכן את העלים, הפרחים והפירות שנושרים מהם, ולבסוף היא אוספת שיירים אלה ועושה בהם פעולה של שימור וארגון מחדש. תהליך זה חוזר ונשנה מעונה לעונה כאשר מלאי השיירים של הטבע העירוני מתחדש מאליו ולילך שבה לסיבוב נוסף של ליקוט, איסוף ושימור.

בספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים" (1998, הוצאת בבל) מזמין ההוגה ז'ורז' פרק את הקורא לבחון את המושג "מרחב", להסתכל עליו בפשטות ובפליאה, לגלות אותו ואת רכיביו מחדש ולתעד אותו בכתב. לילך, בדומה לז'ורז' פרק, יוצאת למסע במרחבֶיהָ הקרובים והמוכּרים של שכונת מגוריה ו"כותבת" דרך השיירים המשומרים בפורצלן את חוויותיה ממסעותיה החוזרים ונשנים במסלול הקבוע שהיא פוסעת בו מדי יום ביומו.

דרך ההעתקה, ההכפלה, השימור, ההנצחה והארגון מחדש לילך יוצרת בתערוכה מעין ארכיון אישי של המרחב העירוני; מרחב "כתוב" של אותם שיירים שזכו לחיי נצח בחומר הנחשב אצילי. כאשר היא אוספת את שיירי הטבע העירוני ומשמרת אותם בתהליכי יציקה וטבילה בפורצלן, היא מסמנת את מקטע הרחובות בשכונתה כמרחב שלה, משמרת אותו ומארגנת אותו מחדש בחלל התצוגה כחלל חדש מומצא הנשען על תוצריו של המרחב העירוני שבו היא מתנהלת ביומיום. ניכוס המרחב העירוני ותוצריו לעצמה הופך אותו למרחב משלה, פרי דמיונה ובבעלותה המלאה. בד בבד היא קוראת לעוברים ושבים לשים לב לשיירים המשוכפלים הללו, לראות את יופיים וקסמם ולבחון איך ארגונם מחדש בצורות שונות במרחב הגלריה מייצר קסם בין מציאות לבדָיה.

התערוכה משקפת את האופן שבו לילך מתבוננת מדי יום ביומו בעולם הטבע העירוני שסביבה ומבקשת להתחבר לטבע ולהפוך אותו לשלהּ בתנאים ובחוקים שהיא קובעת. בתקופה הנוכחית, המתאפיינת בארעיות ובחוסר ודאות, אנו זקוקים לתחושת משמעות. לילך מציעה לנו להתבונן מקרוב במה שמצוי סביבנו, להבחין באוצרות החבויים במקומות מגורינו ולזהות את היופי הטמון ביומיום ובשגרה.

גלינה ארבלי, אוצרת התערוכה