"החפץ המעוצב [...] מגלם בחומר שממנו הוא מורכב, באסתטיקה שהוא עוצב בה, את מערכת הקשרים המורכבת בין השחקנים הקשורים לייצורו ולצריכתו [...] אל החפץ המעוצב נוצקות כמה משמעויות תרבותיות חברתיות המסמלות לעיתים את זהותו של המשתמש ומאזכרות תחנות מרכזיות בסיפור חייו".[1]

נעליים. מוצר צריכה בסיסי, חפץ יום-יומי, טעון ונחשק, המייצג מארג של משמעויות, סמלים, הקשרים, קונפליקטים ודחפים. על קו התפר הזה שבין פנטזיה ותשוקה לבין שימוש וצריכה פועל המעצב קובי לוי –אומן קראפט מיומן המעבד כל נעל באופן ידני, מקפיד על כל תפר ועל כל פרט, בלי לוותר על אפשרות השימוש בתוצר הסופי.

ב-2001, עם סיום לימודיו בבצלאל, החל לוי ללהטט בין הצורך להפתיע לבין הרצון ליצור מרחב ביקורתי פתוח שמזמין לבחינה מחודשת של המציאות. דרך שימוש בסמלים איקוניים ורעיוניים המושתתים על מנהגים ודפוסי חיים, הצפוי הפך לבלתי צפוי והשגרתי הפך למפתיע. יצירותיו מעוררות מנעד רחב של תחושות, המבוססות על זיכרון אישי מזה ותודעה תרבותית קולקטיבית מזה.

לוי שואב את השראתו משיטוט יום-יומי במרחב ומציע בהומור ובחן נקודת מבט בוחנת על העולם. בעלי חיים, חפצים, מפגשים עם אנשים – כל אלו הם עבורו כר פורה ליצירה. הוא מחלץ את האובייקטים ממעמדם הפסיבי והופך אותם לכוח מחולל, מעורר ומניע למחשבה. לא פעם הוא משתמש בממד האשלייתי, המתעתע, כדי להעביר מסר ובד בבד להעצים את החוויה. האשליה מעלה תהיות על הפערים בין דמיון למציאות, בין תעתוע לממשי. הצופה מתבונן בחפצים המעוררים פליאה בניסיון לפענח את שרואות עיניו, וברגע שהתעתוע הובן עולה תחושת סיפוק, כמו בפתרון חידה.

[1] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב: רסלינג, 2014, עמ' 32.