סירנות | גליה חי

​

אוצרות וטקסט | רותם ריטוב

​

כדים, אמבולנסים, קָרְיָאטִידות[1], קְוִוילְטים ופּוּפִים, הם האלמנטים איתם הופכת גליה חי את גלריה פריסקופ למרחב שבו הקמאי מתחבר עם העכשווי והסיפור האישי נרקם עם הקולקטיבי.

 

בדומה לסצנות המצוירות על כדים ועל אַמְפוֹרֵי[2] יווניים בהן נחשפים רק חלקים מסיפור ללא רצף של התחלה-אמצע-סוף, מציגה גליה חי הבזקים ורמזים מסיפורה האישי. 

בטכניקה עמלנית ידנית, טקסטילית ורכה, ובהשראת מיתולוגיות, סיפורי עמים ומנהגים קדומים, גליה חי בונה מרחב תצוגה שלם:

קָרְיָאטִידות אוורירית מחזיקות על ראשן כקבוצה מאוחדת את כובד נסיעת החלל ואת מרחב התערוכה. צמודות לעמודי הגלריה הן צופות בפּוּפִים לישיבה הצפים במרכזו ועליהם מודפסות דמויות ספק רוקדות ספק מתאבקות. כלל האלמנטים הרכים מרפררים אל אלפי שנות מיתולוגיה והיסטוריה נשית דוממת. מוטיב הדמות האוחזת בפרחים הלבנים, מתכתב עם טקסי מעגל החיים הנהוגים בתרבויות ומסורות שונות, ומסמן את מרחב התערוכה כמרחב של געגוע והשלמה. כדי האַמְפוֹרֵי חושפים קטעי סיפורים, והדמויות הגבריות והנשיות על הכדים, הבדים ובעבודת הוידאו[3] מרמזות על הסיפור. אמבולנסים גיאומטריים מקרמיקה מפיצים אור נרות ושוברים את רכות האלמנטים הטקסטיליים. קשיחותם כמו שבריריותם מייצגת תחושות של בהילות, רעש ואסון. הפופים שמיועדים לישיבה מאפשרים לצופה להשתתף: לעצור, להאט ולהתבונן פנימה. 

 

שני כיווני תנועה מאפיינים את התערוכה  סירנות. תנועה אחת היא פעולת היד העמלנית בטכניקה ובחומר. זו תנועת אצבעות איטית-אינטימית, קטנה, מרוכזת ודוממת, הנתפסת באופן מסורתי כמלאכה נשית. התנועה השניה מאופיינת בתחושות של חירום, בהילות וקצב לב מהיר. היא מופיעה באמבולנסים ובתיאורי פעולות הגוף של הדמויות כמו ריצה, היאבקות, אתלטיקה וריקוד. תנועה זו מכניסה אנרגיית חיים וקריאה לחגיגתה והאדרתה. בתנועה זו משתקפים מסרים ומוטיבים המופיעים במיתולוגיות ובסיפורי עמים מכל רחבי העולם - המפארים את המאמץ הגדול של הגיבורות והגיבורים במלאכת הצלה ובריאה מחדש. 

 

במרכזן של אגדות ומיתולוגיות רבות במגוון תרבויות החל מהעת העתיקה, מצרים, יוון, סין, דרום אמריקה, רומי ובתרבות הנוצרית האירופאית, מופיעות מלאכות היד (אריגה, תפירה, רקמה וסריגה) כמלאכות נשיות. על פי הסיפורים העתיקים, בזכות מומחיותן בטכניקות עמלניות אלה, נשים מממשות את ייעודן ומצילות את עצמן, את משפחותיהן, החתנים שלהן או את השבט שלהן. שליטתן במלאכות היד הופכת אותן לגיבורות, לוחמות ומצילות. בנחישותן ובכוחן נקשרים העבודה הידנית, החומרי והממשי עם משימת ההצלה, התיקון והאיחוי, וערך החיים מתגלה כקדוש.

 

הרקמה העממית היא שפה סיפורית, טעונה ועשירה בסימבולים. לאורך ההיסטוריה היא שימשה כאמצעי לספר את הסיפור האישי, המשפחתי והשבטי. בתקופות שונות אף שימשה כטכניקה אמנותית מחאתית להעברת מסרים חתרניים.

רשימת גיבורות האגדות והאלות המייצגות את המלאכות הידניות ארוכה וביניהן: האלה אתנה,  האלה המצרית ניט' אורגת המציאות, שלושת המוירות אורגות הגורל, האלה אננסי האשנתית (אפריקה), פרייה הנורדית אורגת העננים ואֵם כל חי, האורגת השמיימית בת הקיסר הסיני שהצילה את אהובה, בת הטוחן, היפיפיה הנרדמת והנול, אגדת האחים גרים " ששת הברבורים" על הנערה שהצילה את אחיה כשתפרה להם חולצות מפרחי כוכב, ועוד ועוד. המשותף לכולן הוא כשרונן הפלאי ושליטתן במלאכות טקסטיליות כחלק ממסע ההצלה, ההגנה והגאולה.

 

האמנית והאוצרת פרופסור מליסה פוטר מתארת במאמרה כיצד הבחירה של אמניות ליצור במלאכות יד נשיות היוותה אמצעי לביקורת ולביטוי אמנותי ופוליטי. בחירה מודעת זו של אמניות בשנות ה-70, סללה את הדרך במהלך העשורים האחרונים להעלאת מעמדם של החומרים והתכנים 'הנשיים הנחותים' כרלוונטיים ומקובלים. אלה חלחלו ואומצו עם השנים גם ע"י אמנים גברים:

"מתחילת תנועת האמנות הפמיניסטית של שנות ה-70, קמו לתחייה פרקטיקות אמנות מסורתיות, 'נשיות' כביטוי להתנגדות לעולם האמנות הנשלט על ידי גברים. פרקטיקות מלאכה כמו אריגה, ייצור ידני של נייר וחימר הוצבו במרכזה של פדגוגיה פמיניסטית חדשה, והוכרזו כביטוי אמנותי לגיטימי שווה ערך לאלה המקובלות בקאנון המערבי. האמירה הפמיניסטית 'האישי הוא פוליטי' עיצבה את האמנות ואת הפדגוגיה החדשות הללו." [4]

 

בשפת סתרים ובטכניקות עמלניות, גליה חי מצטרפת ביכולתיה האמנותיות למורשתן עתיקת היומין של גיבורות ואלות הרקמה והתפירה. "במהותן של העמלנות, הרקמה והתפירה יש פעולות של חיבור בין דברים, ויש בהן איכויות של ריפוי והרגעה" אומרת גליה חי, "אלה לא פעולות המאופיינות בתגובה פיזית גדולה ומיידית, כי אם בסבלנות, התרכזות והתבוננות פנימה. הבחירה בטקסטיל מוּדעת ומכוונת, ומגיעה מתוך רצון וכוונה להתחבר לנשי ולמה שנחשב במשך דורות כמשני. בתחילת דרכי האמנותית בשנות ה-90 הייתי שותפה לאשליה ולהנחה הרווחת שהחומרים הרכים הם נחותים, נשיים, בזויים ולא רלוונטיים כחומרים ליצירת אמנות גבוהה. כיום, הבחירה לעסוק בטכניקות אלו היא טבעית וחסרת תחושות נחיתות".

 

בתערוכה סירנות גליה חי חושפת חלקים מסיפורה האישי ומצהירה על עמדתה ביחס לסדר התרבותי המקובל. בזכות עבודותיה המורכבות והמדויקות ויכולתה ללהטט בין החומרים השונים ובין הפרקטיקות העמלניות, היא תופסת מקום כמומחית השולטת במלאכות הידניות, כקריאטידה הנושאת על ראשה את מבנה האולם וכמספרת יצירתית ואמיצה היוצאת למסע הצלה.

 

[1] קָרְיָאטִידָה היא עמוד בניין אדריכלי מפוסל בדמות אישה מתקופת יוון העתיקה. הקריאטידות נקראות על שם נשות קאריה (עיר בפלופונס). שש מן הקריאטידות הידועות בעולם ניצבו במרפסת הדרומית של מקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה.

[2] אַמְפוֹרָה (ברבים אַמְפוֹרֵי), בעברית: קנקן, הוא כלי חרס לאחסון והובלה, עם שתי ידיות ותחתית מחודדת או מעוגלת, נפוץ ביוון העתיקה. האמפורה שימש למשלוח יין, שמן, זיתים, דגים ואף סחורה יבשה כתבואה, וכן ככלי קישוטי לצד קברי גיבורים וספורטאים. 

[3] את עבודת הוידאו בטכניקת סטופ מושן, כוראוגרפיה מונפשת, יצרה אחינועם חי

[4] מתוך המאמר "Material Engagements: Craft and Feminist Futures - The challenge of craft practices to patriarchy and the art world, מאת פרופסור מליסה פוטר, Bomb Magazine, יוני 2019.