האמנית אפרת ירון פנתה אל הבינה המלאכותית וביקשה ממנה לכתוב טקסט עבור תערוכת היחיד שלה-רקורסיה (מושג הלקוח מעולם מדעי המחשב ומתייחס לתופעה של השתקפות "הדבר" בשלמותו בתוך "הדבר" עד אין קץ).

התוצאה הייתה קרה ומנותקת ואילצה אותה לחזור לעט, למחברת, לשעות העבודה הארוכות ולבינה האישית.

תהליך דומה ליווה אותה בעבודה על התערוכה, כשצללה למים עמוקים וחקרה את האפשרויות והגבולות שמציעה הבינה המלאכותית לאמנות הפלסטית בעידן הדיגיטלי המתקדם.

תוך שהיא נשמרת מהקסמות יתר, הזינה ירון את ציוריה המוקפדים אל תוך התוכנה, והיא מצידה הגיבה והתערבה, הוסיפה וגרעה, תיקנה ושיבשה, על פי שיקול דעתה המלומד.

הדיאלוג המתמשך  מול המכונה כונן בין השתיים מערכת יחסים הפכפכה שידעה עליות ומורדות. מבט בעבודות עצמן חושף על ידי קומפוזיציות וניגודים צבעוניים רגעי פיוס, לעומת רגעים רווי קונפליקט ותחרות בהן עלו השתיים על שרטון.

כמעט ואין זכר לשפה "מלאכותית" בתערוכה, מאחר ומגע ידה העמלני של ירון עוטף כל מיצב, פסל, צילום, ציור אקריליק, סרט וידיאו וגזיר נייר. היא ממשיכה לבחון נושאים קיומיים בהם עסקה בתערוכות קודמות (מוז"א, זומו, שבוע האיור, בית האמנים). המתחים בין הפראי למבוית, הטבעי והמלאכותי, היפה והמסוכן עומדים על בלימה ומתחדדים עם השלת פרטים מיותרים עד לזיקוק מירבי והפשטה שניכרת בעבודות.

בתערוכה רקורסיה מתחה ירון את עולם הדימויים שלה לקצוות חדשים; ים ובריכה, סלע ומקפצה, טבע ועיר, דמויות ומבנים. היא הציפה את חלל המרתף של גלריה פריסקופ בבריכות מים גדולות והזמינה את הים הסמוך לחדור ולהזכיר לנו שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, ידו של הטבע תמיד תהיה על העליונה.