לרוני גולוס עיצוב הוא דרך חיים. פריזמה לעולם. כמו שטבח חי דרך אוכל, כמו שמנצח חי דרך מוזיקה. כל מבט הוא הזמנה לחשיבה מחודשת. כל חומר הוא בסיס למחקר. מראות אגביים שלרוב נעלמים או נשכחים מהעין והלב תופסים אותה. כאילו מסמנים לה לגשת, להרים, למשש, למצות. כל יציאה מהבית יכולה להסתיים בתא מטען מלא תרמילי פרי שנפלו על הרצפה, ריקים מגרעינים, ממתינים לעיצוב מחדש.

ערמות ערמות בצידי הכביש: ענפים יבשים, קוצים, שורשים כרותים ופירות שלא נאכלו. שאריות. פסולת. חומרים שסיימו את תפקידם (או שאדם זה או אחר החליט שכך). כל אלה הם מגרש משחקים לרוני, גן עדן הטומן בחובו ניצוצות של התחלות חדשות. ביד רכה, בוטחת אוספת את חומרי הגלם, לוקחת אותם אליה לסטודיו, שם תפיח בהם חיים חדשים.

ביד אומן לוקחת רוני את שתי קבוצות החומרים – האנאורגניים: אדמות, חרסיות, חומרים קרמיים; ומהצד השני החומרים האורגניים: ענפים וסנסנים (שרביטים של עצי תמר עליהם נמצאים הפרחים ומתפתחים הפירות). היא בוחנת אותם וממיינת אותם: ענפים קצרים מול ארוכים, עבים מול דקים, כאלו שסיימו להתייבש וכאלו שעוד כולאים בתוכם נוזלים; חומרים קרמיים בצבעים ובגרגור שונה.

בבסיס החיבור בין משפחות החומרים ניצבים דימויים בסיסיים של מעגלים ועיגולים, כמו מתארים בעצמם את פעולת המִחְזוּרבמובנה המַחְזוֹרִי, המעגלי. גלגל האבניים פוגש את השזירה המעגלית; הכד את מעגלי הענפים; החירור הסיבובי של חומר את גלילת העלים; והגילוף ההיקפי את גלגל כפיסי העץ.

באובייקטים בתערוכה, החומר הקרמי כולא את האורגני, מאלף אותו, אך בה בעת, האורגני מארגן את החומר הקרמי, מבקיע בו עיגולים, מחורר אותו ופוער בו פתחי אוורור. האובייקטים שנוצרים הנם פראיים ומאולפים בו זמנית. מלאי כבוד למסורת קרמית בת אלפי שנים ולחומרים בני מליוני שנים, ובה בעת מחשבים מסלול מחדש, יוצרים בהם חיים חדשים, חיים משותפים, כאילו מעולם לא נפרדו.