עשר עבודות טקסטיל תלויות בחלל הגלריה, כמעין עשר גלויות נוף שנשלחו מחלון חדר העבודה של האמנית גליה רוזנפלד. זהו נוף מרומז, מתעתע, עשוי יחידות מודולריות משולבות זו בזו. גליה מעצבת דימוי ומפרקת אותו באופן בו זמני, מרכיבה וממוססת את הנוף באמצעות הטכניקה הייחודית שפיתחה. מהי גלויה בחומר ומהו נוף עירוני בעבודת יד, בתקופה שבה דימויים נצרכים כמזכרות באמצעים דיגיטליים?

גליה מתגוררת בשכונת נוף ים בהרצליה. השכונה נבנתה על אדמות הכפר הערבי אל חראם, שהתקיים עד 1948 סביב מסגד סידנא עלי. בתי השיכון הצנועים ברחוב נבנו בעקבות גל העלייה בשנות ה- 50, עבור יושבי המעברה שהוקמה על שרידי הכפר הערבי הנטוש. כיום נהרסים הבתים לטובת ווילות גדולות מימדים. דור פועלים הולך ודור פועלים בא, שכבה נערמת על גבי שכבה.

בתהליך התבוננות ארוך ועמוק גליה חקרה בשנה האחרונה את צפונות הנוף שניבט מחלון חדרה, מבטה נוקב ונודד החוצה ופנימה. החוצה אל עץ הזית ופנימה אל קירות הבית; החוצה אל סימני הטיח ופנימה אל הלב הכואב שמחפש מקלט מן המלחמה. באמצעות הטכניקה שפיתחה, היא מנציחה את הנוף כסדרה של גלויות, ובה בעת חושפת אותו כמלאכת בדיה. גליה מציעה נוף שאינו אחד, גלויות שהן חידה, דימויים פתוחים שאת סיפוריהם יש לפענח. מה הנוף מספר? של מי ולמי הוא? מי נוכח ומי נגרע? מי שתל ומי בנה? מה נסתר לאור יום ומה מתגלה בחשיכה?