התערוכה "בקשר לזמן", נובעת ממקורות ביוגרפיים. דפנה אלכסנדרוני מציגה עבודות המגלמות בחומר זכרונות משפחתיים, לצד עבודות חדשות, שיש בהן תנועה בין שני עולמות תרבות ומקצוע; אדריכלות ועיצוב טקסטיל. מכאן מתקיימת התערוכה כמעשה מתמשך בעבר, במשך זמן, ובזמן אקטואלי.

הצבה בגלריה היא המשך פעולה המתקיימת בחלל, בו ממקמת האדריכלית פריטים כמו שטיח, ספסל, חלון ומסך, שהם חפצים שימושיים בשדות מקצועיים של אדריכלות ופיתוח בדים. הצבתם כאובייקטים בגלריה מפעילה תנועה בין חומר לרעיון, בין האישי לחברתי.

ממבט של מעצבת טקסטיל בוחרת דפנה בפעולה ידנית. תוך פרימה וסלילה, נעיצה והשחלה היא בונה מחדש חפצים וזכרונות. חיבור בין חוטי שתי וערב, הוא יסוד קדום חיוני לאריגה. כמו קונסטרוקציה של יסודות הבניין, הוא מעיד על הקשר המובהק בין מבנה האריג למבנה אדריכלי. כך גם מוטות פלדה מונחים בחלל של שטיח ישן, כיסודות בנין או שתי, אליהם קשורים באיטיות מחושבת, גדילים סדורים של חוטי רקמה זהובים.

'פינת שטיח' ארוגה, שהיא העבודה המוקדמת בתערוכה. מניחה יסודות להמשך היצירה, אשר חוזרים ונפרמים סוללים שביל חדש, כמו חותמת מתגלגלת ללא סוף, על נייר תכניות אדריכלות. העבודות במהותן אינן סגורות, הן נמצאות בתהליך, מתקיימות כתנועה שניתן להמשיך עוד ועוד. מאפייני החומר רכים ונוקשים, מחוספסים או דוקרים, מניעים פעולה ומחשבה.  סליל חוטי רקמה, מעיר זכרונות משפחה ומתגלגל ל'יד זכרון' כבדה, יצוקה בפליז. מקבץ סלילי הרקמה מתגלם לקליפות פוליאוריטן, מוכפלת שוב ושוב כמבנה גריד או כמצבה סדורה, כאותם זכרונות, הולכים ומתפוררים.

פעולה של חזרה וריבוי, מתקיימת כעקרון שמניע את החפץ מהמרחב השימושי לרעיוני. מכאן מנותק הספסל מישיבה וכאשר נעוצים בו אין סוף גדילים בסיכות תפירה הוא ניצב בגלריה 'לא למנוחה', ספק ספסל ספק אלונקה. צורות חיבור ומבני טקסטיל חקוקים עמוק בזיכרון התרבות החומרית ומהווים גם תשתית למבנה אדריכלי. יחסי הגומלין בין שדות התרבות והמקצוע  עוברים ביניהם כחוט או קו סלול, משותפים להם כמו מבנה או מרקם חברתי.

דפנה יוצרת בזמן האקטואלי, מחד נעצרה היצירה, מאידך היא נמשכת, עקרון ההמתנה מתגלם לפעולה איטית של קצות האצבעות ושרירים קטנים, של תפוקה איטית, מחייבת לספור: דקות שעות וימים, להמתין לבאות.