דנה בהרב היא אמנית רב תחומית העוסקת  במגוון רב של חומרים (ברזל, עץ, אבן, יציקות מתכת ובטון, חימר, גבס, עבודות בד ומלאכות יד שונות כגון קליעה, אריגה ורקמה)

עדי קסלר עוסק אף הוא במגוון תחומים וחומרים בתחומי האדריכלות, הפיסול, והרישום.

מספר רב של  נקודות קושר בין עבודותיה של דנה ועבודותיו של עדי.

הראשון הוא חומר העבודה, ברזל גולמי, אשר נתפס כחומר קשה לעיבוד, חד ודוקרני, פשוט למראה. חומר ״נמוך״ ללא הילה, הטעון עיבוד מחשבתי ופיזי רב על מנת להפוך ליצירת אמנות.

דנה ועדי מנהלים ביניהם שיחה ערה באמצעות החומר, הן לגבי משמעות החומר בהופכו מחומר גלם גרידא לתוצר אמנותי והן לגבי השינוי המתחולל במוצר תעשייתי בסיסי בבוא האמן ליצוק בו את אומנותו.

דנה משתמשת בטכניקה מבוססת על משנתה של הפסלת היפנית-אמריקאית רות אסוואה (1926-2013) - תהליך איטי של סריגה/קליעה של חוט ברזל המשכי לכדי צורה נפחית.

עדי משתמש במקטעי חוט (או רשת) בבואו לייצר מהם עולם חדש. הן עבודות אלו, והן גופי התאורה שנוצרו בחיתוך לייזר, מבטאות חיפוש אסתטי גיאומטרי וייצוג תנועה חופשית בין דו לתלת ממד ולהיפך.

כמו כן, העיסוק באלמנט צפיפות החומר והרווחים שבו, שכבותיו והמחשבה על רובדיות והשטחה.

גם אצל דנה אלמנט הסריגה/ קליעה מייצר עיסוק בצפיפות לעומת מרווח ובניית תלת מימד סביב אוויר כלוא.

בצורות המתגבשות אצל שני האמנים בולטת העובדה כי ל"אין״ תפקיד משמעותי ממש כמו ל"יש״.

שימוש באור, תפקידי האור וצל, כניסת האוויר כחומר מוחשי נוסף, תפקידו של הרקע המקבל את העבודה, שאלת הפנים והחוץ כחלק ממהות העבודה ולבסוף הנגלה לעין לעומת מה שנפסל ולעומת מה שפשוט איננו.

אצל שני האמנים משמעות רבה להמשכיות של התהליך ולסיזיפיות הכרוכה בעצם המלאכה. סגמנט אחר סגמנט אצל שניהם נגלה התוצר רק לאחר זמן לא מבוטל של התעסקות בו.

זו אינה מלאכה מהירת מחשבה או מעש, זו מלאכה רפטטיבית, קשוחה, מחייבת רצף של תנועות מדודות, חוזרות על עצמן בבואן להביא את החוט מחומר גלם למעשה של יצירה מוגמרת.

עבודת המחשב הכרוכה בייצור גופי התאורה חתוכי הלייזר של עדי כרוכה באותה סיזיפיות מחשבתית ותעסוקתית.

שני האמנים עסוקים בחיפוש אחר הפואטי בעשייה. זה המאפשר מחשבה על מה שמעבר לדברים הפיזיים וכך חיבור ואהבה אליהם.