שרה גורן חיטרון הייתה ההבטחה הגדולה. ילדה עם מגע זהב. נערה שנשאו אליה עיניים.

היפה של בית הספר. הרקדנית. הזמרת. בעלת ידי אמנית. כל העולם היה פרוש לפניה.

שרה, אִמָּן של תאיר חיטרון ונגה חיטרון, היא נקודת המוצא של התערוכה. דמותה המיתית

עופפת בחלל, חיה באובייקטים ועל הקירות.

לכאורה, ההבטחה לא התממשה. כוכבה של שרה לא זרח. היא לא הפכה לזמרת מוערכת,

לא לרקדנית ולא לאמנית המציגה במוזיאונים ובגלריות. שרה נישאה בגיל צעיר מאד ומיד

לאחר מכן היגרה לישראל. כשנה אחרי המעבר לארץ ילדה את בתה הראשונה, תאיר,

שנתיים לאחר מכן את נגה, וארבע שנים מאוחר יותר את בתה השלישית, מיכל. השנים

הראשונות לוו במעברים נוספים - קיבוץ, עיר, מושבה. כנשים רבות בנות דורה, שרה נשארה

בבית לגדל את בנותיה ולדאוג לצרכי בני המשפחה.

מתוך השורות הביוגרפיות, המוכרות כל כך ומשקפות נאמנה את תפיסת האישה במשפחה

לאורך דורות רבים, מבקשות תאיר ונגה לספר סיפור חדש, להפנות זרקור רך ואוהב לכשרון

האדיר של אמן. כשרון שלמרות שלא ראה אור כלפי חוץ, היו מי שראו אותו. היו מי שרוממו

אותו. שידעו לספר אותו לעולם. תאיר ונגה חוזרות, יחד ולחוד, לחדר העבודה של שרה,

שבמרכזו מכונת התפירה, וסביבה כלי התפירה: חוטים, מחטים, מספרים. המבט של בנות

המסתכלות בשקיקה על אמן עובדת, מכשפת את הבד, בוראת חדש יש מאין הוא המסד

לתערוכה.

תאיר ונגה, ביד מיומנת, במחקר ארוך ומתמשך, בליקוט של פיסות מידע ופיסות חומר

)בתוכן האוספים האדירים אותן אספה שרה: תחרות, סיכות, אריגים, ועוד(, בונות גוף

עבודות חדש.

השתיים, כל אחת לחוד ושתיהן יחד יצרו סדרות חדשות בטכניקות מגוונות: רקמה, סריגה,

חריטה בעץ, קדרות, הדפס. הסדרות והפרטים בתוכן, עשויים מלאכת מחשבת, נותנים

פרשנויות שונות להסתכלות על העבר, לאפשרויות הגלומות בו ולאפשרות לכתיבה מחודשת,

הוגנת יותר, של ביוגרפיה. הפעולה המשפחתית, האישית, עושה תיקון קטן ואינטימי, ועל ידי

כך גם רומזת לאפשרות של תיקון גדול יותר, אולי אף תיקון עולם, ומציעה נחמה

אוניברסלית: לדברים יש תקנה, לא הכל נאמר, לא הכל גמור. עוד יושר שיר לשרה.